הסיפור שלי
מרקדנית שסבלה מכאבי גב למדריכת פילאטיס המלווה מאות נשים
נעים להכיר, אני רונה.
הרומן שלי עם עולם התנועה התחיל עוד בתיכון, במגמת מחול. העבודה הייתה אינטנסיבית, דרשה משמעת ברזל ונוכחות, אבל שם גם פגשתי לראשונה את תחושת השונות - הגוף שלי לא בדיוק "התאים" לתבנית המצופה של רקדנית. למרות זאת, שם למדתי לגלות את הכוח שלי ואת השפה הייחודית של הגוף שלי.
המשבר שהפך להזדמנות
לקראת סוף התיכון, כאבי גב חזקים הובילו לאבחון של עקמת (סקוליוזיס). זה היה רגע מטלטל - פתאום הגוף שבניתי עליו הרגיש לי "לא מספיק". את התחושה הזו לקחתי איתי לצבא, לתפקידים תובעניים שהרחיקו אותי מהגוף שלי עוד יותר, פיזית ונפשית.
אחרי השחרור, בתוך עייפות וחוסר כיוון, אמא שלי הציעה: "אולי תלמדי פילאטיס?". בהתחלה לא הבנתי מה הקשר, אבל משהו שם הדליק ניצוץ. חיפשתי דרך לגרום לגוף להרגיש שוב כמו בית. מהרגע הראשון בקורס הבנתי - אני לא כאן רק כדי ללמוד, אני כאן כדי ללמד.
להפסיק להילחם בגוף
בפילאטיס חוויתי לראשונה תנועה שלא דורשת ממני להילחם בגוף, אלא להבין אותו. למדתי לתקן דפוסים, לשחרר עומסים ולבנות מחדש יציבה שכבר חשבתי שאבדה. זה לא החזיר אותי להיות רקדנית - זה בנה אותי מחדש כאישה שמאמינה בגוף שלה.
17 שנים של עשייה
מה שהתחיל כשיקום אישי הפך לדרך המקצועית שלי ולקריירה של למעלה מ-17 שנים. מאז ועד היום הכשרתי עשרה מחזורים של מדריכות ולימדתי מאות נשים. כיום אני מלמדת בסטודיו זום שהקמתי, מלמדת פילאטיס מכשירים בסטודיו של תמי, מלמדת בחוות חוסן, מעבירה שיעורים פרטיים בצור הדסה ומעבירה השתלמויות מקצועיות לארגונים ולמדריכות שרוצות להעמיק את הידע שלהן.
הגישה שלי משלבת דיוק אנטומי עם שפה שמכבדת את הגוף ולא דוחקת בו. אני מאמינה שהגוף הוא המקדש שלנו - כשאנחנו מתייחסות אליו נכון, הוא מחזיר לנו אהבה ומאפשר לנו הרבה יותר ממה שדמיינו.
"הגוף הוא המקדש שלנו - כשאנחנו מתייחסות אליו נכון, הוא מחזיר לנו אהבה ומאפשר לנו הרבה יותר ממה שדמיינו."
— רונה שגב